החלטת רמ"י על מרכזי מזון: הסדרה או סכנה?

בימים האחרונים הנהלת רמ"י פרסמה מתווה חדש המבחין בין סוגי פעילות של מרכזי מזון בשטחים חקלאיים (ייצור מזון לרפתות, דירי צאן וכד'), וקבעה כי חקלאים הפועלים במסגרת משותפת יידרשו לרכוש את הקרקע בתמורה לסכומים גבוהים.
השלכה ישירה של החלטה זו עלולה להיות סגירת מרכזי מזון פעילים — ואף פגיעה ממשית ברפתות עצמן.

כמי שמלווה חקלאים, קיבוצים ואגודות מזה שנים, אני מתקשה להסכים עם הגישה הזו.
במקום לעודד איגום משאבים חקלאי ולהקל על משקים שמתמודדים עם אתגרים כלכליים וביטחוניים, ההחלטה מטילה עלויות נוספות על פעילות שבעיניי — היא חלק מובהק מהשימוש החקלאי הלגיטימי.

מרכז מזון שמשרת מספר משקים אינו הופך את הפעילות למסחרית, הוא הופך אותה ליעילה.
בדיוק כפי שהקמת רפת משותפת, מוסך משותף לתיקון ואחזקת הכלים החקלאיים, או איחוד של גידולי השדה או המטעים להפעלה משותפת אינם "סטייה" מהשימוש החקלאי, כך גם מערך הזנה משותף.
פעילות זו היא חלק אינטגרלי מהשימוש החקלאי, ועל פי המטרות שלשמן ניתנו הקרקעות מזה שנים רבות — שמירה על הייצור החקלאי במדינה.

זו לא רק רגולציה — זו שאלה של זהות

מזה כשנתיים ישראל מצויה בעיצומה של מלחמה. היישובים החקלאיים בדרום ובצפון חווים חוסר ודאות ואי יציבות – פגיעה בכוח האדם, שיבושי אספקה ושיתוק תקופתי.
במקביל, העולם כולו מבין יותר מתמיד את חשיבותו של ביטחון תזונתי — ודווקא כאן, במדינת ישראל, אסור לנו לקחת את הדברים הללו כמובן מאליו.

המשקים החקלאיים שלנו אינם רק "יחידות ייצור". הם נדבך ציוני, ערכי, אסטרטגי.
הם שומרים על גבולות המדינה, מעסיקים אלפי משפחות, מייצרים מזון לכולם — ובעיקר מחזיקים עבורנו את עצמאותנו הכלכלית והתזונתית ובכך תורמים משמעותית לביטחון המדינה.

דווקא בעת הזו — עלינו לעודד את המשקים לייעל, לשתף, לאגד.

לא להכביד, לא להרתיע ולא להטיל סנקציות שמובילות לצמצום.

מה בעצם קובעת ההחלטה?

למרות שהפעילות עצמה — הכנת מזון לבעלי חיים — מתקיימת לרוב בלב המשבצת החקלאית, בשטחי הקיבוצים והמושבים, רמ"י בחרה לעשות הבחנה:
אם מדובר במרכז מזון לשימוש עצמי של המשק, אז אין בעיה — אין צורך בעסקה, ואין דרישה לתשלום.
אבל אם מדובר באיגום — למשל אגודה שמנהלת את המרכז ומכינה מזון עבור כמה משקים — אז מבחינת רמ"י זו כבר "פעילות עם מאפיין מסחרי", ולכן נדרשת עסקה חדשה, תשלום חכירה, ולעיתים אף בדיקה שמגרש הקרקע תואם לתכנון הסטטוטורי.

המתווה מציע תקופת שימוש של עד 21 שנה, ללא הבטחה להמשך. המחיר: 20,000 ₪ לדונם — צמוד למדד מ-2010. בפועל, מדובר על תשלום של כ-25,000 ₪ לדונם כיום.

מרכזים שכבר פועלים אך טרם הוסדרו, יקבלו אפשרות להסדרה זמנית של שנתיים — כולל דרישה לתשלום על שימושי עבר (רטרואקטיבית).

סיכום

במקום להבין שמדובר בפעולת התייעלות טבעית — שיתוף פעולה בין רפתנים או מושבים כדי לחסוך בעלויות, לייעל תהליכים ולהבטיח מזון איכותי לבעלי החיים — רמ"י רואה בכך חריגה.

אני סבור שמרכז מזון אינו מהווה "שימוש חורג". הוא המשך ישיר לפעולה החקלאית.
לא מדובר במחסן מסחרי או מרכז לוגיסטי, אלא בשטח שבו מערבבים תחמיץ, מכינים מזון, ושולחים אותו ישירות אל הפרות.
וכאשר משק אחד משרת כמה משקים שכנים — זה לא הופך את הפעילות למסחרית. זה הופך אותה לעמידה.

נראה שהפעם רמ"י שוכחת את הסיפור הגדול:
המשק הישראלי מתמודד עם לחצים עצומים — ביטחוניים, כלכליים, רגולטוריים.
דווקא עכשיו, כל משק שנסגר הוא אובדן כפול — גם של מזון, וגם של בטחון.

אני מאמין שצריך להסדיר — אבל נכון.

חקלאות זו לא שורה תקציבית. זו שליחות. עוד לא מאוחר לתקן.